פסק-דין בתיק ת"א 10387-03-12

פתח דבר

התובע והנתבע שכנגד (להלן - התובע) עותר בתביעה העיקרית לחיוב הנתבעות והתובעות שכנגד - להלן - הנתבעות) בהשבת דמי היתר, אשר לטענתו נגבו ממנו שלא כדין על ידי הנתבעת 2.

התובע הינו חוכר לדורות בנחלה במושב גת-רימון, המהווה חלק מחלקות 11 ו-42 בגוש 6718 (להלן - הנחלה) עפ"י חוזה חכירה מיום 13.11.33, שנכרת בין מר עמנואל קרסנינסקי, דודו של התובע, ובין הנתבעת 1 (להלן - חוזה החכירה). הדוד העביר זכויותיו עפ"י חוזה החכירה למר יוסף מדובר, אביו של התובע, וממנו הועברו הזכויות לתובע. התובעת 1 הינה בעליה הרשום של הנחלה. הנתבעת 2 היא הגוף המנהל את המקרקעין בשם התובעת 1 עפ"י דין.

התובע ביקש לבנות בית בנחלה, והודיע על כך לנתבעת 2. הנתבעת 2 דרשה מהתובע לשלם דמי היתר עבור קבלת האישור לבניית הבית. דמי ההיתר הנדרשים שולמו על ידי התובע. לטענות התובע, נגבו דמי היתר אלו ממנו שלא כדין, ועתה הוא עותר להשבתם. עוד עותר התובע למתן פסק דין הצהרתי, ולפיו תוספת לחוזה לארכת חכירה מיום 30.7.06 הינה בטלה.

מנגד עותרות התובעות שכנגד לחיוב התובע בתשלום דמי היתר ודמי חכירה ראויים.

טענות התובע בכתב התביעה העיקרי

בשנת 1982 הסתיימה תקופת החכירה הראשונה של התובע. בהתנהגות הצדדים באותו מועד חודשה החכירה לתקופה נוספת של 49 שנה, כאשר התובע ממשיך לעבד את הנחלה ולשלם את דמי החכירה במלואם.

ביום 30.7.06 האריכו הצדדים באופן פורמאלי את תקופת החכירה רטרואקטיבית משנת 1982 ואילך באמצעות חתימה על חוזה להארכת תקופת החכירה (להלן - חוזה ההארכה). במעמד החתימה על חוזה ההארכה החתימה הנתבעת 2 את התובע על תוספת לחוזה החכירה (להלן - התוספת). הנתבעת 2 לא יידעה את התובע מראש על כוונתה להחתים את התובע על התוספת ועל השפעת תוכן התוספת על תנאי החכירה של התובע. בכך הוליכה הנתבעת 2 את התובע שולל. זאת בניגוד להתחייבות הנתבעת 2 לחדש את תנאי החכירה של התובע ככתבם וכלשונם בהתאם להוראות חוזה החכירה.

בתוספת החילה הנתבעת 2 על תנאי החכירה את החלטות הנתבעת 2 ומועצת מקרקעי ישראל (להלן - המועצה) באופן רטרואקטיבי. בכך שונו תנאי החכירה. אכן, בהמשך העלתה הנתבעת 2 בפני התובע את הדרישה לתשלום דמי ההיתר, שאת השבתם מבקש עתה התובע. הנתבעת 2 התבססה בהעלותה דרישה זו לתשלום דמי ההיתר על החלטות המועצה מהעת האחרונה ועל הוראות התוספת.

התובע טוען ומדגיש, כי החתמתו על התוספת, שבה גלום שינוי של תנאי החכירה, נעשתה בניגוד להצהרה מפורשת של הנתבעת 2 עובר לחתימה על חוזה ההארכה ועל התוספת, כי תנאי החכירה לא ישונו וכל זכויות התובע מכח חוזה החכירה יישמרו.

מיד כשהבחין התובע בכך שהוחתם על התוספת, שהאמור בה עומד בסתירה להוראות חוזה החכירה, שלח התובע לנתבעת 2 הודעת ביטול ביחס לתוספת (להלן - הודעת הביטול). בהודעת הביטול הודיע התובע לנתבעת 2, כי התוספת, שהוראותיה עומדות בסתירה לתנאי החכירה, הינה חסרת תוקף, והיא בטלה ומבוטלת, כאשר חוזה החכירה ממשיך לחול בתנאיו המקוריים.

במהלך שנת 2007 פנה התובע לנתבעת 2 בבקשה לאישור לבניית שתי יחידות דיור בנחלה. פניה זו נעשתה לאחר שהתובע קיבל היתר מותנה מהוועדה המקומית לתכנון ולבניה. במשך זמן ארוך פניותיו של התובע בעניין זה לנתבעת 2 לא זכו למענה כלשהו, והנתבעת 2 התעלמה מהן, תוך מתן תשובות סתמיות, כי העניין בבדיקה ובטיפול. בנסיבות אלו פנה התובע לוועדת ערר לתכנון ובניה בבקשה למתן היתר ללא חתימת הנתבעת 2. פנייה זו נענתה בחיוב על ידי וועדת הערר, וניתן לתובע ההיתר המבוקש. החלטה זו של וועדת הערר בוטלה ביום 24.1.11 על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטתו בעת"מ 2638/08. בעקבות החלטה זו של בית המשפט לעניינים מנהליים נאלץ התובע לשלם את דמי ההיתר, ועשה זאת תחת מחאה.

לאחר הליך של השגה וטענות נוספות בדבר הפחתת שומת דמי ההיתר שילם התובע ביום 17.2.11 לנתבעת 2 תחת מחאה דמי היתר בסך 386,876.18 ש"ח.

טענות הנתבעות בכתב ההגנה

תביעת התובע להשבת דמי ההיתר מתבססת על הנחת המוצא, כי אין כל תוקף לתוספת. טענה זו של התובע נדחתה כבר על ידי בית המשפט המחוזי והן על ידי בית המשפט העליון, שקבעו שאין כל ממש בטענות אלו של התובע. קיים, איפוא, מעשה דין והשתק פלוגתא בכל הנוגע לטענות התובע בעניין זה, ועל כן יש לסלק את התביעה על הסף.

יתירה מכך, גם לגופו של עניין יש לדחות טענה זו של התובע. בהתאם להוראות חוזה החכירה ניתן היה להקים בית אחד בלבד בנחלה. רק בהתאם להוראות התוספת ניתן היה להקים בית נוסף בנחלה. בנסיבות אלו נחתמה התוספת בהסכמת התובע וללא הטעיה כלשהי, על מנת להסדיר את בניית הבית השני, אותו ביקש התובע לבנות בנחלה. ככל שתבוטל התוספת, יש להרוס את הבית הנוסף, שנבנה על ידי התובע, אותו בית שלשם בנייתו שולמו דמי ההיתר.

זאת ועוד, התוספת נחתמה כבר בשנת 1982, ועד למועד הגשת התביעה בתיק זה, 11.3.12, לא הגיש התובע תביעה כלשהי להצהרה על בטלות התוספת. לפיכך התיישנה התביעה בעניין זה.

לגופם של דברים, התוספת מחילה על התובע את הוראות החלטה 1147 של המועצה, הקובעת תנאים לבניית בית שני בנחלה במושב. טענותיו של התובע במכתבו לנתבעת 2 בדבר בטלות התוספת נדחו כבר על ידי הנתבעת 2 במכתבה מיום 29.11.07.

לפיכך, משנקבע כי התוספת תקפה, ובהעדר כל הגבלה שבדין, זכאית היתה הנתבעת 2 לגבות מהתובע את דמי ההיתר.